כללי הפיסוק

.

כללי הפיסוק

יסודם של כללי הפיסוק המובאים פה בכללי הפיסוק של ועד הלשון (ראו לשוננו יב [תש"ד], עמ' 252–263).

בשנת תשמ"ד (1984) כוננה האקדמיה את ועדת הפיסוק, וחבריה היו עוזי אורנן (יו"ר), אהרן אמיר, אהרן מגד, שמשון מלצר, יזהר סמילנסקי, מנחם צבי קדרי ואליעזר רובינשטיין; מזכיר הוועדה – יגאל ינאי. הצעת הוועדה הובאה לפני ועדת הדקדוק ולפני ועד הדקדוק, ונדונה בישיבות המליאה קצטרארברד ורז בשנים תשנ"א–תשנ"ג (זיכרונות האקדמיה לח-לט-מ לשנים אלו). הכללים אושרו סופית בישיבה רז של מליאת האקדמיה ביום י"ד בכסלו התשנ"ג (9 בדצמבר 1992). המזכירות המדעית ניסחה את הכללים ניסוח סופי והוסיפה דוגמאות.

שר החינוך והתרבות אמנון רובינשטיין חתם על כללי הפיסוק החדשים ביום כ"ו בטבת התשנ"ד (9 בינואר 1994), והם פורסמו ברשומות (ילקוט הפרסומים 4195, י"ג באדר התשנ"ד, עמ' 2410–2434).

לקראת הדפסת מהדורה חדשה של הכללים בשנת תשע"ח (2017) – כעבור כחצי יובל מאז הפרסום הראשון של "כללי הפיסוק החדשים" בשנת תשנ"ג – נערכו הכללים עריכה קלה במזכירות המדעית של האקדמיה בעצה אחת עם ועדת הדקדוק: מקצת הדוגמאות הוחלפו וכמה ניסוחים שופרו לאור הניסיון שנצבר במהלך השנים. הנוסח החדש אושרר בישיבת מליאת האקדמיה ללשון העברית ביום י' במרחשוון תשע"ח, 30 באוקטובר 2017 (ישיבה שנה).

.

הקדמה

סימני הפיסוק מסייעים לקורא להבין את הנקרא; הם מציינים סיומים, התחלות, הפסקות והנגנות. סימני הפיסוק מרמזים על מבנה המשפט ועל הטעמתו, אולם סימני ההיכר העיקריים למבנה המשפט הם מילות המבנה, כגון מילות חיבור ומילות שעבוד, המצויות בגוף המשפט עצמו.

כללי הפיסוק שלהלן אינם כללים נוקשים, בחינת חוק ולא יעבור; במקרים רבים נוסחו הכללים באופן המותיר מקום לשיקול הדעת של הכותב.  בייחוד הדברים אמורים בכללי הפסיק: בכללים אלו יש גמישות מסוימת. כך למשל ראוי להימנע מגודש של פסיקים כאשר יש הצטברות של חלקים הזקוקים להפרדה. יש שכמה סימנים משמשים באותו התפקיד, והבחירה ביניהם נתונה לכותב, כגון קו מפריד, סוגריים והסימן נקודה ופסיק. ואין צריך לומר שהשימוש בסימני הפיסוק המביעים רגש, כגון סימן קריאה ורצף של נקודות או של קווים, תלוי בסגנונו של הכותב.

הכללים מיועדים בעיקר לכתיבה הרגילה – הכתיבה העיונית, המעשית וכדומה. בכתיבה שיש בה משקל רב לסגנון האישי, לרגש ולעיצוב הטקסט – כגון בשירה – עשויים סימני הפיסוק לשרת את הכותב בדרכים החורגות מן הכללים.

.

א. נקודה (.)

.

1 – נקודה בסוף משפט

נקודה באה בסופם של משפטי חיווי. למשל:
(1) החיבורים האלה נכתבו במקורם עברית.
(2) העיקרון המנחה של משוררי ספרד היה שלא לסטות מלשון המקרא.

בגדר משפטי חיווי גם משפטים שיש בהם שאלה עקיפה או קריאה עקיפה. למשל:
(3) נראה אם תצליחו לגלות את פתרון החידה.
(4) העגלון המריץ את סוסתו בקריאת דיו דיו.

(לדוגמאות נוספות ראו סימן שאלה הערה ב, סימן קריאה הערה א.)

הוא הדין לאחר ביטוי או מילה שהם למעשה משפטים קצרים או משפטים קטועים. למשל:
(5) גשם. עננים. שלוליות. עשבים נראו בשדות.
(6) לפנות ערב. אני והיא לבדנו במגרש הכפר.

הערה: אין שמים נקודה לאחר משפטים – שלמים או מקוצרים – בשערי ספרים, בראשי מאמרים, בכותרות ובכל כיוצא באלו.

.

2 – נקודה לאחר אות או מספר שעניינם מניין

נקודה באה לאחר אותיות או מספרים הבאים לשם מניין או לשם סימון פרקים בספר וכדומה. למשל:

בבחינה שני חלקים:
א. חלק עיוני (75%)
ב. חלק מעשי (25%)

(לדוגמה נוספת ראו נקודתיים דוגמה 4; לסימון מספרים או אותיות בסוגריים ראו סוגריים: שימושים ד.)

הערה: במספרים מבדילה נקודה (ולא פסיק) בין השלם ובין השבר העשרוני. למשל:
2.50, 3.14, 50.007.

.

ב. פסיק (,)

.

פסיק – הקדמה

הפסיק מורה על הפסקה בתוך המשפט, ועל כן הוא עשוי לבוא במקום שיש תפנית במבנה המשפט. ראוי שלא להרבות בפסיקים יתר על המידה, בייחוד במקום שמבנה המשפט ניכר ממילות המבנה, ובפרט בין יחידות קצרות.

.

3 – פסיק בין חלקים מאוחים במשפט

א. פסיק בא בין חלקי משפט מאוחים (חלק כולל) כאשר אין ביניהם ו' החיבור או מילת איחוי אחרת (כגון או). למשל:
(1) השפה העברית שימשה בכתיבתם של התנאים, האמוראים והסבוראים, הגאונים, המדקדקים והפייטנים.
(2) האיש היה ישר וצנוע, ידען ובקיא, חרוץ ומסור.
(3) המנגינה הייתה חרישית, צובטת לב.
(4) בתי המשפט בישראל מוסמכים לשפוט אזרח, תושב או עובד הציבור של ישראל שעברו עבירה בחוץ לארץ.

ולעומת זאת:
(5) היינו משחקים "עץ או פלסטין" על מחקים ועל מחדדים ועל תמונות של "דובק" ועל קומץ אגוזים ועל מה לא.
(6) אפשר אולי לנהל בית חרושת או פלוגת טנקים או מדיניות חוץ בעזרת שש מאות מילים פעילות בלבד.
(7) מילת השאלה "למה" משמשת הן לסיבה הן לתכלית.
הערה: כאשר יש יחס של ניגוד בין החלקים המאוחים, רשאי הכותב להטיל פסיק כדי להדגישו. למשל:
(8) הצעתי זו נובעת לא רק מהשקפתי העקרונית, אלא גם מנימוקים מעשיים.
(ראו עוד: "אין… אלא…")

ב. לוואי שני הבא לאחר לוואי ראשון – אם הוא מכוּון אל השם עצמו, יבואו לפניו פסיק או מילת איחוי. אבל אם הוא מכוון אל צירוף השם והלוואי הראשון יחד – לא יבואו לפניו לא פסיק ולא מילת איחוי. הוא הדין בלוואי שלישי ביחס לשני וכו'. למשל:
(10) הממלכה המאוחדת האדירה והחופשית נאבקת על קיומה ועל חירותה.
(11) ברחבי יבשת אירופה פועלות רכבות חשמליות בין־לאומיות מהירות.
(12) הבדיקות הרפואיות החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שני סוגי בדיקות רפואיות: חשמליות וכימיות]
(13) הבדיקות הרפואיות, החשמליות והכימיות לא הפריכו השערה מעניינת זו.
[שלושה סוגי בדיקות: רפואיות, חשמליות וכימיות]

.

4 – פסיק להפרדת ביטוי מוסגר

ביטוי מוסגר יופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ראובן, למשל, אדם נוח לבריות הוא.
(2) העיר הזאת, לדעת רבים, היא היפה בערי אירופה.
(3) לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני.
(4) רבי אברהם, מנוחתו כבוד, נולד באסרו־חג פסח של גלויות.
(5) טענה אחרת, אף היא חידוש, אנו שומעים מפי מדקדק ומילונאי מראשית המאה ה־19.

אבל כשהביטוי קצר אפשר שלא להפרידו בפסיקים. למשל:
(6) ראובן למשל אדם נוח לבריות הוא.
(7) כיום יש בידנו כמובן ידע רב יותר על מחלות מסוג זה.
(8) בעיר מתרוצצים לבושתנו ילדים רעבים ללחם.
(9) אל ייפלא אפוא הדבר בעינינו.
(10) מקדיש אני את הספר לאבי מורי ע"ה ולאימי מורתי תבל"א.

(לדרכים אחרות של הפרדת ביטוי מוסגר ראו זוג קווים מפרידים א; סוגריים א.)

.

5 – פסיק להפרדת תמורה

תמורה תופרד משאר המשפט בפסיק (או בפסיקים). למשל:
(1) ר' אברהם בן עזרא, המדקדק והפרשן הגדול, היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(2) בשתי הזרועות של הרשות המחוקקת, הסנט ובית הנבחרים, יש רוב להצעת החוק.
(3) בלשון המקורות פַּגִּים הם פירות, בייחוד תאנים, שלא הבשילו די צורכם.
(4) המחבר מוביל את גיבורת ספרו, ילדה סקרנית ואמיצה, במסע דמיוני רב תמורות ומאורעות.

אבל אם התמורה קצרה או צמודה במהודק אל שלפניה או כאשר בא שם תפקיד ואחריו שם עצם פרטי – לא תופרד התמורה בפסיקים. למשל:
(5) מנדלסון הפילוסוף היה סבו של מנדלסון המלחין.
(6) יוסף מוקיר־שבת היה לו בשכונתו נוכרי אחד שנכסיו מרובים ביותר.
(7) המדקדק והפרשן הגדול ר' אברהם בן עזרא היה בקי גם בחוכמת התכונה.
(8) נשיא המדינה הראשון ד"ר חיים ויצמן היה מדען חשוב.

(לדרך אחרת של הפרדת תמורה ראו קווים מפרידים ב.)